לא איתו / סיגלית הופרט שגב

כל כך הייתי רוצה להיות האישה שאיתו. זו שהולכת איתו עכשיו ברחוב, זקופה, כולה גאווה, שמקשיבה לסיפורים שלו, להתלבטויות שלו, שצוחקת מהבדיחות שלו, שמכבסת לו, מאכילה אותו, מריחה אותו.

מה יש בה שאין בי ואיך לא השכלתי להיות כמוה. הרי הייתי מוכנה להיות כל דבר ובלבד שאהיה נוכחת. הריח שלו מכה בי כמו סטירה ואני מיד בוכה מעוצמת הכאב. איך פספסתי אותו בכך שהייתי אני. איך טעיתי. כמה יהירה הייתי כשחשבתי שאם אהיה אני, או רק קרובה יותר לעצמי, עדיין ירצה בי ולו רק בגלל שזו אני. איך נבהל וברח ישר אליה שתעטוף אותו בשמיכה המזויפת המנחמת הזו שלה.

ומה בדיוק אהבתי בו, הרי הייתי איתו מאוד בודדה, אבל הייתי.
אני מזהה בה את הזחיחות שחליתי בה כשהייתי איתו. גם היא כמוני לא מספיק ערנית, היא זורחת מדי, מאושרת מדי ולא יודעת שעוד רגע הוא יקלוט את זה...

מה הוא אהב בי, בה ובזאת שעוד תבוא עלינו לרעה... את כל מה שלא היינו בעצם. כמו תמונה, שבחנות מאוד מצאה חן בעיניו, אבל כשתלה אותה אצלו בחדר, משהו באור שנפל עליה פה קצת שונה, גרם לו לשנות את דעתו, לשים במחסן ולחפש תמונה אחרת. אף תמונה לא תתאים לחדר הריק שלו והמחסן מתמלא.

ובכל זאת, עכשיו היא נוגעת בו ככה, כאילו באקראי. בקצות האצבעות שלה רואים את הנחת שאני לא אחווה עוד. ההכרה הזאת שזה לא משנה לו מי, כי כולן הרי עושות בשבילו את ההצגה - גם היא לא מנחמת, כי אני רוצה את הבסיס, להריח, לראות, למשש, לטעום, לשמוע, כל השאר לא חשוב.

כרגיל את מצליחה להרוות את המילה הכתובה בכל כל הרבה רגש ורגישות...פשוט מדהימה!

סיגלית

מחכים לכליון עיניים לסיפור הבא
אני מאד נהנה לקרוא את הפינה שלך כאן בפורום התרבות של עכונט

ואני שואלת אל סיגלית

מהו המקור שלך ?

מאיפה את שואבת את הכוח לכתוב סיפורים כאלה יפים ?

למירית,
האמת היא שאין לי תשובה אחת, הסיפורים שאני מספרת הם ברובם סיפורים שלי, של מה שאני, של מה שעובר עלי או מה שיכול לעבור עלי, אבל הסיפורים הם אני...

אני עובדת על זה ממש בימים אלה
תודה

פָּפָּה / סיגלית הופרט שגב‏

סבא שלי הגיע לאי בודד אחרי שסבתי נפטרה. כל חייהם הם חיכו שיהיה טוב וכשסוף סוף הטוב הגיע, היא נפטרה. לפעמים הייתי באה לבקר אותו באי שלו, בקרית ים. הייתי בת חמש, שש. בחופשה אחי היו הולכים לחברים, נוסעים לבני דודים, אני הייתי נוסעת לבקר את סבא. היינו רק שנינו ולמרות שהיה מאוד שקט, לא היה לנו משעמם. בבוקר מוקדם היינו הולכים לבית הכנסת. זה היה בית הכנסת האהוב עליו, הגדול והיפה מבין כולם. סבא היה נכנס איתי פנימה, זקוף וגאה, אוחז בכף ידי, שואב ממני הקטנה כוח. מעמיד אותי על הספסל, מסדר את השמלה ופותח ספר, אחד בשבילי בדיוק בעמוד הנכון, למרות שלא ידעתי עדיין לקרוא, ואחד בשבילו. היו לו אצבעות גדולות, עבות, מחוספסות בשנים רבות של עבודה פיזית קשה, הידיים הכי רכות והכי חמות שאני מכירה. תמיד דפדף בקלילות בין הדפים וכמובן העביר דף גם בספר שלי. גם כילדה בת חמש המעמד הזה היה מאוד מרגש בשבילי. בית הכנסת היה גדול, ההד שהפיקו המילים במיוחד בזמן התפילה ואפילו נקישות הנעליים גרמו לי לדעת לבטח שבמקום הזה גר אלוהים. וזה היה מרגש אותי לבוא אליו הביתה.

ארוחת הצהריים כללה תמיד משקה למון ליים בבקבוקי זכוכית גדולים ושקופים, המשקה האהוב עלי, אותו הייתי שותה רק אצל סבא. כל פעם שאני שותה ספרייט אני חוזרת לרגעים האלה איתו. אחרי שנת הצהריים היינו יוצאים לטיול באופניים או אולי לבקר את סידי אחותו, שגרה על אי משלה במרחק כמה רחובות ממנו.

הוא בקושי דיבר עברית, על כן לא דיברנו הרבה, אבל לא היתה לנו שום בעיית תקשורת. אני הבנתי אותו והוא הבין אותי. הוא קרא לי מאמא'לה והיה מדגדג אותי עם השפם הקטן שלו ואני קראתי לו פָּפָּה.
העיניים שלו שראו כל כך הרבה רוע ושנאה, היו תמיד מלאות עדינות ואהבה ולפעמים הוא היה מכווץ אותן כאילו כדי להיות בטוח שמה שהוא רואה זה אותי.
כשחזרתי הביתה, הוא שוב נשאר על האי שלו לבד. מחכה לפעם הבאה שאבוא לבקר אותו ואני לא ידעתי. אז לקח לי הרבה זמן. והוא נשאר לבד.

יום אחד הוא עלה לאוטובוס ושכח לאן רצה לנסוע, הוא גם לא זכר איפה הוא גר או איך קוראים לו. אחרי שאבא שלי החזיר אותו הביתה והזכיר לו הכל מחדש, הוא שכח עוד פעם. הוא שכח כמה אהב את בית הכנסת שלו ועבר להתפלל בבית הכנסת המרוקאי. הוא היה הונגרי. בבית הכנסת שלו הוא נשבע שלא ידרוך יותר. הוא אמר שהם לקחים...
הוא שכח ונזכר ובסוף הוא שכח לתמיד, לא זכר מי הוא או מי אני. ואז גם כשבאתי הוא נשאר לבד.

אחר כך הוא מת, הידיים חזקות כמו פעם, רכות וחמות כמו פעם, אך הוא לא זכר מה לעשות איתן, את מי לחבק...

הסיפור הזה מזכיר לי דברים של המשפחה שלי
מאוד התרגשתי
פשוט לעמוד ולמחוא לך כפיים סיגלית
כל הכבוד

בעקבות הסיפורים היפים שאת כותבת סיגלית

החלטתי לנסות לכתוב סיפור גם סיפור משלי

לכן בימים הקרובים אשב עם עצמי ועל הרעיון ואנסה להתחיל ואני מקווה להצליח

אני שמחה שבזכות הסיפורים שלך יש לי את הביטחון להתחיל לכתוב

ישר כוח

ללירון,
אני שמחה מאוד בשבילך, זיהיתי את ההתרגשות.
המון בהצלחה
סיגלית

סיגלית הסופרת
כיף לקרוא את סיפוריך

יומן - סיגלית הופרט שגב

יום שלישי, 13 מרץ 2007

הבוקר כשמירי פתחה את הדלת ידעתי מיד שהיא עמדה ביעד שהצבתי לה. המשקל באמת הראה 2 ק"ג פחות. היא היתה הפעם יפה יותר, אולי כי היתה מאושרת. יצאתי ממנה עם חיוך אבל רק עד שנזכרתי בתחנה הבאה שלי. בכל יום שלישי אחרי מירי אני נוסעת לבקר את אורי. תמיד כשאני אצלו אני פוחדת שאולי מישהו יראה אותי, אולי אפילו אשתו, וישאלו אותי מה אני עושה שם, אז כדי למנוע מבוכה בדקתי לפני שיצאתי מהאוטו שאין אצלו אף אחד ורק אז נכנסתי. הגעתי בדיוק כשהגשם פסק ואיך שנכנסתי בשער חבט בי כמו תמיד ריח הפרחים. בדרך פנימה ראיתי שהוסיפו ספסל לעמי לוינסקי 1949-2007 ושנוסף לו שכן חדש שאלתיאל שרעבי 1950-2007. "נו, איך השכן החדש?" שאלתי בחיוך ומיד הרצנתי כי לא יפה לצחוק עליו פה, כשהוא גם לא יכול לענות לי. תמיד כשאני רואה את השם שלו חרוט על המצבה הזאת, שנראית כמו מיטה עם כרית לא נוחה אני לא יכולה שלא לקלל אותו. מטומטם, מטומטם, מטומטם צעקתי בתוך תוכי כדי שלא ישמע, אבל עדיין התנצלתי אח"כ בקול רם, כי הוא מת, אז בטח הוא שומע מה אומרים גם בלב. הלכתי סביב הקבר וחשבתי על יעל שתמיד אמרה שהאח שלה מושלם. כנראה בגלל זה הוא התאבד, קשה להיות מושלם. על המצבה היו מסודרות המון אבנים קטנות כאילו ניסו להגיד לי שלא רק אני באה לבקר אותו, יש עוד אנשים. וזה בלי האבנים שלי, כי אני אף פעם לא שמה. מעניין אם פעם בכמה זמן מורידים את האבנים, אחרת איך יהיה מקום? תמיד פה יש לי את המחשבות האלה. בשער לוקחים לי את העצב ונותנים לי במקומו כעס. איך זה יכול להיות שפה אני לא יכולה להיות עצובה. כועסת כן. אבל עצובה לא פה, לא לידו. מטומטם. "סליחה". עשיתי עוד סיבוב וראיתי שהביאו לו עציץ חדש, עוד אחד, וניסיתי לחשוב מה היה אומר אילו ידע שאני באה לבקר אותו כל שבוע מאז שהוא מת. חבל שאני לא יכולה לדעת אם הספיק לראות את ההודעה ששלחתי לו על זה שאני רוצה שניפגש; אוהד תמיד מקניט אותי שכנראה בגלל זה הוא התאבד, כי פתאום אחרי 14 שנה רציתי לראות אותו. "טוב, אז בי", אמרתי לו, אבל הפעם לא ביקשתי ממנו שיבוא לבקר, כי נראה לי שפעם שעברה הוא לקח את זה ברצינות ובגללו חלמתי עליו איזה חלום מפחיד בלילה שלמחרת. אבל בכל זאת היה לי לא נעים, כאילו אני אנטיפטית או משהו כזה, אז אמרתי בשקט "טוב, אתה יכול לבוא, אבל אל תפחיד". כשיצאתי מהשער התחלתי כרגיל לבכות.