התמונה שנראית כאן היא של סידי
אחות של סבא שלי שעליה אפרסם סיפור מחר, אני ובני הבכור ליאור.

לאלמוג,
בסיפורים רבים שאני כותבת יש בהחלט פן אישי, הסיפורים ברובם הם על בני המשפחה שלי ואיך אני ראיתי כילדה או רואה היום אותם.
הסיפורים שקראת הם חלק מקובץ סיפורים שכתבתי שנקרא סבא וסבתא שמתמקד בכל הסבים והסבתות שלי. אחד נוסף מתוך הקובץ יעלה מחר.
ישנם גם אחרים...

היום נזכרתי , לפני 5 חודשים , ביום שישי 04/05/07 ,פורסם בעכונט , סיפור געגועים יפה בשם :
" זיכרון ילדות " מאת : סיגלית הופרט שגב
קישור לסיפור :
http://www.akkonet.co.il/forums/viewtopic.php?t=7127

ס י ד י
סיגלית הופרט שגב
סידי נפטרה לפני שבע שנים. אף אחד לא ישב עליה שבעה, למרות שכולנו הרגשנו שאנחנו צריכים. בעליה, ילדיה, נכדיה וניניה נפקדו מהאירוע. עמדנו שם עצובים עצובים על לכתה של האישה הכי עדינה וטובה שהכרנו.
מכל הסבתות שהיו לי, סידי היתה היחידה שתפקדה כסבתא שלי, ודווקא אותה לא הכרתי כלל. בימים האחרונים התגלה לי שסידי, אישה קטנה ושקטה, הייתה האדם הנועז ואולי החזק ביותר במשפחה שלי. סידי גידלה את אבא שלי, ובמשך שנים רבות הוא היה איש סודה, היחיד שיודע באמת מי היא. אבא, שאהבתו לאשה הזאת היא מהנדירות שראיתי, פוחד להישאר האחרון, האחרון שיודע, לכן הוא מספר לי – ככה סידי ממשיכה להתקיים.

סידי הופרט נולדה בשנת 1908 בבודפשט הונגריה. בת שניה למשפחת מהגרים מפולין. הבן השלישי היה ארטור, הסבא שלי. כבן של רב הקפיד ראובן הופרט לחנך את ילדיו לתורה ומצוות, לכן כל כך הופתעתי לגלות שלסידי היה חבר קתולי במשך חמש שנים. היחידה שידעה על כך אז, היתה אילוש, אחותה הבכורה וחברתה הטובה ביותר. הוא לא רצה להתגייר, היא לא הסכימה להתנצר. הם החליטו לברוח למקום שאף אחד לא מכיר אותם ולהינשא בנישואים אזרחיים. הפגישה נקבעה לילה אחד בתחנת הרכבת המרכזית של בודפשט. סידי ארזה מזוודה ויצאה. ברגע האחרון, לפני העלייה לרכבת, התחרטה... לימים תספר לאבי, שהמחשבה שמשפחתה תשב עליה שבעה זעזעה אותה והיא חזרה הביתה. הפרידה ממנו היתה קשה, התקופה שלאחר מכן קשה עוד יותר, על כן החליטה להינשא לבחור הראשון שהביא לה אביה. שמו היה אימרה שוורץ, חייט. הוא לא אהב אותה, היא לא אהבה אותו, וכך נראו חייהם. בשנת 1928 נולדה מרתה והחיים נהיו קשים עוד יותר. אימרה, שהיה חייט לבגדי חורף בלבד, לא עבד במשך חודשים ארוכים. לא היה מה לאכול והוא היה לווה מאימו כסף על מנת להשתכר ולשחק ביליארד עם חבריו. כשכבר היה מגיע הביתה היה מכה אותה. במשך שנות נישואיהם היא עזבה אותו מספר פעמים ועברה להתגורר בבית הוריה, אך בסופו של דבר תמיד חזרה לאימרה. לאחר הולדת הבן, טומי, עזבה שוב. הפעם באופן סופי. כמה ימים מאוחר יותר התייצבו אימרה ואימו בפתח בית הוריה ולקחו את טומי איתם, מאז לא ראתה אותו. בגיל שלוש הוא חלה בדלקת קרום המוח ונפטר.

הדבר הטוב היחיד שיצא לסידי מאימרה היה אזרחות הונגרית; בזכותה לא נלקחה על ידי הפאשיסטים, כמו הוריה ואחיה הצעירים, למות ביערות ב-1941. אימרה נלקח למחנה עבודה. כשעמד עם חבריו לעשן סיגריה בזמן ההפסקה, נורה ונהרג על ידי חייל גרמני, סתם ככה בשביל הכיף.

במרץ 1944, אחרי שפלשו הגרמנים לבודפשט, נתפסו סידי ומרתה, והועלו לרכבת לברגן בלזן (גם אילוש נתפסה, היא נלקחה עם קבוצה אחרת). הקרון היה דחוס ועמדו שעות ארוכות. אחד הנוסעים בקרון איבד בסופו של דבר את העשתונות והחל להכות את כל מי שעמד לצידו, סידי חטפה את רוב המכות.

בנות הברית הפגיזו את מסילת הברזל באוסטריה, ובאמצע הדרך כולם נאלצו לרדת מהרכבת ולצעוד לעבר גרמניה, לעבר המחנה. מי שנפל ירו בו. סידי הפצועה והעייפה היתה חייבת להיות חזקה כדי לשמור על מרתה. על מנת להבטיח שמרתה לא תיפול, איימה עליה שאם תיפול תהרוג אותה בעצמה. מרתה לא נפלה.

סידי הגיעה למחנה כשאחת מרגליה כל כך נפוחה שלא הצליחה להחזיר אותה חזרה לנעל, על כן הורידה מגבר מת שהיה מוטל במחנה את הנעל שלו. כל הזמן שהיו בברגן בלזן הסתובבה עם נעל אחת גדולה של גבר והשנייה שלה. כשהגרביים שלה ושל מרתה התפוררו הייתה חותכת רצועות בד מהקומבניזון שלה ומלפפת סביב רגליהן שיישארו חמות.

ארטור, אילוש, סידי ומרתה זכו לראות את הבריטים צועדים לתוך ברגן בלזן. סידי ומרתה היו כבר חולות מאוד. הן נלקחו לבית החולים הבלגי שהוקם במחנה. סידי עברה ניתוח בחזה, עד היום איננו יודעים למה, ואושפזה באגף החולים הקשים. מרתה אושפזה באגף החולים שאין להם הרבה סיכוי וימים אחדים לאחר השחרור הודיע הרופא לסידי שמרתה נפטרה. מרתה היתה בת 17.

אחרי המלחמה, מי שנותר מהמשפחה חזר לבודפשט. אילוש חזרה לקחת את בנה מבית היתומים בו השאירה אותו. ארטור חזר לאיבויה, שחיכתה עם הילדים. סידי חזרה לבד, לאף אחד. אילוש החליטה שהיה לה מספיק ועברה להתגורר עם בנה בשווייץ, וסידי התגוררה לבד עד שארטור החליט שהיא תעבור לגור איתם. הייתה גם סיבה טובה, אבא שלי נולד והם נזקקו למטפלת, כי איבויה עבדה כל היום בחנות. כך הפך אבי לאדם הקרוב אליה ביותר, מהולדתו ועד יום מותה.
אבא מספר שלסידי אפשר היה לספר הכל, הוא חלק איתה את כל סודותיו והיא מצאה בו אוזן קשבת לכל הסודות שלה.

בשנת 1957 עלו כל בני המשפחה לישראל וב-1959 סידי נישאה לגרשון בוטלר, עולה מפולין שגם לו לא היה אף אחד.
מאחר וסבתא שלי נפטרה לפני שנולדתי, הסבתא היחידה שהכרתי היתה סידי, חמה ואוהבת כמו סבתא אמיתית. תמיד מאושרת לראות אותי עם העיניים העצובות שלה. מחבקת חיבוקים חזקים עם הגוף הקטן והשברירי שלה. והכי מאושרת היא היתה לראות אותי אוכלת בהנאה את האוכל הטעים שלה. היה לה מאוד קשה עם השפה הזאת – עברית, על כן משפטיה היו מסתיימים תמיד בציחקוק וחיבוק.

סבי נפטר, גרשון נפטר וסידי המשיכה, למרות שלא תמיד היינו בטוחים שהיא רוצה. כל יום שישי בבוקר אבא היה אופה לה עוגת תפוחים ללא סוכר ונוסע לבקר אותה, גם אנחנו היינו מצטרפים, לפעמים. היא אפילו זכתה להכיר את ליאור, בני הבכור, ותמיד חשבתי שאם מרתה היתה טיפה יותר חזקה, סידי היתה זוכה לנינים רבים.
היא היתה צלולה עד היום האחרון, טובה ועדינה כמו מלאך, תמונתה של מרתה תלויה מעל מיטתה.
ולא היה מי שישב עליה שבעה.

אהבתי מאוד.
הסיפור מרתק ויש בו פוטנציאל להמשך

סיגלית
מתי תכתבי לנו סיפור מרגש על עכו

מרשים מאד.
ישר כח

אני נרגש מהעובדה שיש עוד אנשים שמעשירים את האתר ביכולתם המופלאה .
כתיבתך נפלאה קולחת ומענינת. סוף סוף קצת תרבות באתר עכונט.

תמשיכי ותתמידי

סיגלית פשוט התרגשתי עד דמעות מהסיפור.

שאפו

הסיפורים שלך בהחלט תוססים ומהנים

השאלה שלי היא

מהיכן את צוברת את הכוח לכתוב סיפורים יפים שכאלו ?

סלימה שבתאי / סיגלית הופרט שגב

יום אחד כשעמדה במרפסת, מהודקת כהרגלה בחליפה אנגלית שלושה חלקים, הוא ראה אותה. חדת עין היתה, אך גם אם ראתה אותו לא הבחינה בו. פניה היו תמיד מופנים כלפי מעלה והוא, למרות שהיה גבוה, נראה כמו שאר הכפריים המסתובבים בעיר כדי למצוא עבודה. הוא ראה אותה וידע. ידע שמה שעשתה לו הוא בלתי הפיך. לא משנה שלא ידע מי היא, לא משנה שהיה מאורס לבת דודתו, לא משנה שהיא נראתה עשירה והוא עני מופלג, לא משנה.
היא היתה בתו הבכורה של סוחר מאוד מצליח. יפה, יהירה, דעתנית ומפונקת. למדה באליאנס וחליפותיה נתפרו על פי מידה.

אחרי מספר ימים החליט בניגוד למקובל באותה תקופה, לגשת לביתה ולדבר עם אביה. הוא הגיע בגלביה. אף שאביה היה איש פתוח ומודרני נראה הדבר תמוה בעיניו ובכל זאת החליט לקרוא לבתו שתשפוט בעצמה. היא ראתה אותו וצחקה כאילו מדובר בבדיחה ויצאה מהחדר. הוא לא התייאש וחזר לבקר בבית הגדול עוד כמה פעמים במאמץ לשכנע אותה. היא לא הסכימה לקבל את פניו והוא נאלץ להסתפק בשיחות נימוסין עם אביה.

יום אחד, אולי בעקבות עצה שנתן לו אביה, אולי פשוט נמלך בדעתו, החליט לקנות חליפה ובא אליה.
בחליפה הזאת היו כל אותם דברים שרצה להגיד לה ולא הצליח כי הגלביה החרישה את אוזניה. כשראתה אותו הבחינה בגובהו, בעיניו הכחולות, בלחייו הסמוקות והחליטה שכן, בחור יפה, בעצם למה לא?

במשפחתו שבכפר היתה סערה גדולה. איך הוא מעז? לבטל אירוסין, לבחור אחת שאינה מהמשפחה, נוכריה היתה בעיניהם. על כן החליטו לא להגיע לחתונה שהתקיימה בבגדד. היא מצדה לא התרגשה, גם ככה ראתה בהם נחותים ולא רצתה בקרבתם.

ביום החתונה קיבלה מתנה מאביה שרשרת ותליון משובץ יהלומים.

הם גרו בבגדד בבית גדול ויפה בשכונה טובה. היא ילדה לו בן בכור מה שזיכה אותו בתואר אבו ח'זקאל. אחריו ילדה לו עוד ועוד בנים. בבית היו כמובן טבחית, תופרת, מטפלת ומנקה. הוא מעולם גם לא ציפה ממנה... הכל היה לשביעות רצונה; ושביעות רצונה היתה שביעות רצונו.

הוא עבד כצורף ואחר כך בחברת החשמל והחיים היו נוחים וטובים בסך הכל. אחרי שישה בנים, שהיתה מאוד גאה בהם, ילדה לו בת. הוא היה מאושר.

עם הקמתה של מדינת ישראל הימים הפכו קשים יותר ויותר ליהודים בעיראק, עד שבשנת 1951 הוצע להם לעלות לישראל. היתה הענות גדולה מאוד. רובם הגדול נרשמו לעליה בבית הכנסת הגדול. גם הוא נרשם, בשמחה. תמיד חלם לעלות לארץ ישראל, להגשים את חלומם של אבותיו. היא לא רצתה לעזוב בשום פנים ואופן, אך לא היתה ברירה.
בארץ הגיעו למעברה בשער העליה. לצריף. היא לא הפסיקה לבכות. הוא עבד בעבודות דחק והפרנסה היתה כמעט בלתי אפשרית. הוא ידע שיש לה כסף, הוא עזר לה להגניב את תליון היהלומים כשיצאו מעיראק, אך מעולם לא ביקש ממנה אגורה. גם לא לאוכל לילדים.

מוקפת לרוב בעולות מרומניה שאת שפתן לא ידעה וביוצאות עיראק שבקושי ידעו קרוא וכתוב, כל העולם החדש היה חסום בפניה. עברית לא ידעה ולא רצתה לדעת. זה לא מנע ממנה לקום כל יום בשעה עשר (אחרי שהוא העיר את הילדים, הכין להם ארוחת בוקר, שלח אותם לבית הספר והלך לעבודה) להתלבש וללכת עם כלתה, חברתה היחידה, להצגה יומית ולאחריה למסעדה, ולחזור הביתה אחרי שהילדים חזרו מבית הספר ואכלו מה שהוא הכין להם לארוחת צהריים.

לא עבר יום שלא התגעגעה לבגדד שלה. שלא חלמה שתשוב לראותה. "בדלה אל- בע'דד" היתה בוכה...
כשאני נולדתי הם היו כבר בני יותר משבעים. אני בתה הבכורה של בתו היחידה, בבת עינו. בעיניה, עוד נכדה. מדי יום שישי היתה שולחת אותי לקנות לה נרות לשבת כי אף פעם לא היו לה מספיק ומדברת איתי בערבית שלא הבנתי, מתוסכלת לפחות כמוני.

יום אחד סבא הרגיש לא טוב ולקחו אותו לבית חולים, שם נשאר כמה ימים. כשחזר הביתה הזדרז לשבת לצדה על הספה שם חיכתה לו ושניהם החזיקו ידיים ופרצו בבכי. גם אני. עד לאותו היום לא הייתי משוכנעת שהיא אוהבת אותו.

סיגלית

עוד סיפור מרגש שכתבת וכל הכבוד על העשייה שלך
מקווה שבקרוב גם יהיה לך גם ספר משלך.

ישר כוח

יקירתי

המשיכי לפאר את עכונט בכתביך הם מענינים וקולחים.

מעריך ומוקיר

צביקה

סיגלית היקרה

קשה למצוא בדור שלנו , אישה צעירה שמפארת את הדורות הקודמים עם גאווה בין המילים , את תיאור החיים עם החליפות האירופיות ואת התרבות שמשלבת , מזרח ומערב ,
בזמן קריאת הסיפור שלך והדרך שלך המרשימה להעביר אותו – מושך אותי לנוסטלגיה , של החיים בין בבגדד לבין לונדון כמו התרבות שהייתה בין פריז לבין קזבלנקה , עם עניבות שלא הובנו במחנות העולים ולא קיבלו את הכבוד הראוי .

תודה לך סיגלית והמשך הצלחה