טלי מורנו, אורנה פיטוסי ואבי מלכה. געגועים, חוויות וזיכרונות ילדות מהעיר עכו.

העיר שהביאה לעולם את אולמות האבירים, חומוס משובח ואת פסטיבל עכו, מתגאה
בכמה וכמה ילידי העיר, שגדלו, והפכו לידועים, כל אחד בתחום העיסוק שלו. טלי
מורנו, עיתונאית ומגישת תוכנית הבוקר של ערוץ 2 (ילידת 1981), אורנה פיטוסי,
שחקנית ובלוגרית ב-Xnet (ילידת 1968), ואבי מלכה, במאי קולנוע ותיאטרון ומנהל
אימפרו, בי"ס למשחק בקולנוע וטלוויזיה (יליד 1966), מספרים על החוויות מהעיר
הקטנה-גדולה.

עכו היא עיר קטנה

ההורים של טלי נולדו בעכו, וכך גם היא. כמו אבי ואורנה, גם היא מספרת כי עכו
היתה עיר קטנה. "בגלל שזו לא עיר גדולה ולא היה שפע של מקומות בילוי - בשנים
שאני גדלתי לא היו קניונים בכל פינה - אז שעות הפנאי וחיי הפנאי התרכזו בתוך
גבולותיה של העיר. בגלל שלא הייתה פעילות עירונית, אז במועצת הנוער הבאנו
מופעים לעיר ודאגנו ליצור פעילויות כדי להעשיר את עצמנו. "כשאני אומרת שעכו
היתה מקום קטן וקהילתי, זה התבטא בתזמורת, לדוגמא. ניגנתי על חליל צד בתזמורת
במשך הרבה שנים, ומנהל התזמורת היה המורה של אבא שלי לחצוצרה. אתה כל הזמן
באותה חברה עם אותם אנשים וכולם מכירים את כולם. להורים שלי היתה חנות
לחומרי בניין וחשמל, וכך אתה מכיר את שאר החנויות ובעלי העסק, ורובם הם הורים
לילדים שאתה מכיר, לומד ומבלה איתם".

בעכו אומנם כולם מכירים, לפחות באותה התקופה, אבל את משפחת פיטוסי באמת
שכולם הכירו. סבא של אורנה היה סגן ראש העיר, אביה היה פעיל ציבור, שהיה - בין
השאר - אחד ממקימי פסטיבל עכו. "זו לא משפחת מלוכה, בוא נוריד את זה לקרקע",
היא צוחקת. "עכו זה מקום קטן, כולם מכירים את אילנות היוחסין שיש בעיר. אבא שלי
הוא טיפוס שכל כך סולד מפרוטקציות, שרבים זכו לעזרה ממנו יותר ממני. מעולם לא
זכיתי להטבה או יחס מועדף בגלל אבא שלי. כשהלכתי לניסן נתיב, הוא עצמו וכל המורים
הכירו את אבא שלי - בשנה הראשונה של הפסטיבל אנשים באו וישנו אצלנו בסלון על שקי
שינה, ואולי ניסן היה אחד מהם. פחדתי שאתקבל בחסד ולא בזכות, ולכן הסתרתי את השם
שלי, כדי שלא ידעו שאני הבת של אבא שלי".

"זו היתה עיר קטנה בחוויה שלה ומאוד שוויונית, היינו כולנו תפרנים", צוחק אבי. "לא היה
עושר מול עוני, כאלה שיש להם וכאלה שאין להם. זו היתה סביבה מאוד דומה, בלי משחקים,
מאוד נקי ואמיתי. הילדות שלי היתה מוצפת באנשים מאוד שונים זה מזה, ועם זאת, הכול
בגובה העיניים. בשעה של החדשות, השכנים היו יורדים אלינו הביתה, יושבים בסלון מטר
של מטר אצלנו בבית ורואים ביחד חדשות. היו הרבה מאוד ילדים והרבה משחקים בשכונה
ובטבע. היה בעיר רמזור אחד, שהיה המקום שכולנו נפגשנו בו.

חיפה ותל אביב - העיר הגדולה

לכל עיר קטנה יש את העיר הגדולה. לעכו, מסתבר, היו כמה כאלה. "תל אביב היא העיר
הגדולה, ללא ספק", אומרת טלי. "היתה לי דודה בתל אביב וזה היה אירוע, הדודה
מתל אביב מגיעה לביקור". "לבילויים", היא אומרת, "היו יוצאים לנהריה, חיפה או
הקריות. לחיפה רק אם היה רכב, ורוב הזמן לא היה לנו רכב".

"כשהיינו ילדים, חיפה היתה העיר העיר הגדולה", מספר אבי. "כשהיינו יותר גדולים,
אז תל אביב. לחיפה לא היה בעיה להגיע, וכבר מגיל 15 הייתי בחיפה כל הזמן. מה היה
בחיפה שלא היה בעכו? סינמטק, תיאטרון, בתי קולנוע, סרטים חדשים. יש רוח של עיר
יותר גדולה. חיפה בשנים האלה - סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 - היתה מעצמת
תרבות. אלו השנים הגדולות של תיאטרון חיפה, ואני זוכר את עצמי הרבה פעמים רץ
מתיאטרון חיפה להדר, לתפוס את האוטובוס האחרון לעכו".

"כמעט בכל שבת היינו הולכים לעיר העתיקה להראות לאורחים שמגיעים מחוץ לעיר,
ולנו כילדים זה הציק", מוסיפה אורנה. "אתה לא מתרשם מזה שאתה חי היסטוריה
וצועד על אבנים שראו דברים וחוו דברים. כשאתה גדל לתוך זה וחי בזה, זה נוף רגיל.
אותי ריגש יותר להגיע לכלבו שלום".

"אחרי שאתה מתבגר ומטייל בארץ ובעולם, אתה מבין עד כמה המקום שממנו באת
הוא כל כך מיוחד", אומרת טלי. "בתור ילדים היינו מסיימים בי"ס והולכים לאכול
חומוס בעיר העתיקה, ומטיילים ליד אולמות האבירים כאילו זה לא מהותי. היום,
כשאני לומדת היסטוריה לתואר ראשון, אני מבינה יותר את המשמעות של המקום הזה".

החיים בעיר מעורבת

בדיעבד, מעידה טלי, היא יודעת להעריך את הייחודיות של העיר. למשל, העובדה שמדובר
בעיר מעורבת. "זה לא הרגיש כמשהו יוצא דופן, החיים היו חיים רגילים לכל דבר. עבדתי
בחנות בעיר, ויחד איתי עבדו פאדי ושאדי, ולא היה לי מוזר שהשכנה שלנו מול הדלת,
אודט, עשתה לנו בייביסיטר וקישטנו איתם ביצים לפסחא, עם הילדים שלה ועם בעלה
איברהים. הכול היה מאוד טבעי. ההבדל בין יהודים לערבים לא היה קיים מבחינתי,
בעיניים שלי".

לאורנה ואבי, החיים בעיר מעורבת היתה חוויה שונה. "זה היה מין שונאים - סיפור אהבה",
אומרת אורנה, "אני לא יכולה להגיד שהיתה שנאה טוטאלית או דו-קיום. פגשתי ערבים
מקסימים וערבים לא נעימים, וכך גם יהודים. קל ליפול להכללות ולהכניס אנשים למשבצות,
להגיד שכולם היו רעים או טובים, אבל זה לא מדויק. בעבר לא היה מאמץ לקרב, היתה
הפרדה מוחלטת של בתי ספר ערביים ויהודיים, למשל. עם זאת, בעיר עם הרבה אנשים
קיצוניים הפכתי ליותר ויותר שמאלנית. כשיצאתי ועברתי למרכז, זה הלך והתחזק בי. אני
לא תל-אביבית תלושה שלא מכירה את החיים לצד הערבים והקשיים שבזה, ויש בזה קשיים".
מה הקשיים? "היו עוולות שנעשו בעבר כלפי האוכלוסייה הערבית, ולא תמיד נתקלתי בפנים
מחייכות ובצדק, למרות שלא אני חטאתי ופשעתי. היה לי קשה להתמודד עם זה, נתקלתי
בכעסים ועוינות ולא היו לי פתרונות לתת. יש אי צדק ואתה לא יודע מה לעשות. מצד שני, פה,
בתל אביב, שחקנים ערבים הפכו לחברים מדהימים שלי. אני בודקת אנשים לפי האופי שלהם,
אני מאוד מאוד פוחדת מהכללות".

"היתה הפרדה עדינה, אך ברורה", אומר אבי. "הם חיים את חייהם ואנו את חיינו. לא למדנו
יחד בבתי הספר, לא למדנו יחד בגנים, לא היו פעילויות תרבות משותפות. לא יכולת לפגוש
ילדים ערבים, חוץ מאשר בשכונה, בכדורגל, שם היינו נפגשים". ההפרדה, הוא אומר, לא היתה
עם כעס או שנאה. "זה היה ניתוק כמעט טכני, סוג של הפרדה מאוד טבעית בעיניי, מאוד מכבדת".

הפסטיבל מגיע לעיר

כולם בעכו של אותם הימים, כך נדמה, היו מעורבים בדרך זו או אחרת בפסטיבל. מאחר שאביה
של אורנה היה ממקימיו, הוא תפס חלק משמעותי במיוחד בחייה. "אבא היא לוקח אותנו לעבודה,
אותי ואת אחי, ובזמן שהיה מסתובב בפגישות, היינו רואים הצגות. היתה חוויה של ראשוניות,
בתוליות, תחושת מחתרתיות. הכל היה פתוח. פחות מסחרי. לא היית צריך להיות מקורב או בעל
ממון כדי לקנות כרטיס. הדשא היה מלא בבני נוער שישנים בשקי שינה, הכול הרגיש חדש וניסיוני,
היה הרבה קסם. בהמשך עבדתי שם, בחופשות מהצבא הייתי עובדת כמנהלת אולם, והופעתי שם
אחרי סיום הלימודים בבית הספר למשחק".

"הפסטיבל היה האירוע המרכזי, כמו יומולדת של ילד, שהוא יודע שבו הוא מקבל את תשומת הלב",
אומרת טלי. "העיר מתמלאת באנשים, במכוניות ואוטובוסים, כל הבסטות נפתחות ואפשר ללכת
מאחת לשנייה, עם אווירה של חגיגה". כמו אורנה, גם טלי השתתפה בפסטיבל. "זו היתה הפקה
של מגמת התיאטרון בתיכון דרסקי, "הקומדיה דלארטה". זה היה כבוד גדול מבחינתנו, אנשים
שילמו כרטיסים לראות אותנו מופיעים. זה היה מאוד נחשב". "זו היתה הזדמנות לפגוש שחקנים,
במאים, יכולת להסתכל ולהתחקות אחר תהליכי עבודה. זה היה סוג של בית ספר", מוסיף אבי.
"השתתפנו בפסטיבל בתור נערים במסגרת של קבוצת תיאטרון בעיר, והעלנו כמה הצגות. באותה
תקופה הרגשנו שחקנים. לא הרגשנו בתור הקטנים שנותנים להם במה להופיע. זה נראה טבעי
מאוד, עבדנו כל השנה, היתה אווירה מקצועית. לימים למדתי תיאטרון וחזרתי אליו בתור במאי.
גם זכיתי בפסטיבל, אז מסתכלים על זה קצת אחרת". אבי מדגיש כי הפסטיבל לא היה המוסד
האומנותי היחיד, ומציין את התזמורת העירונית, מגמת התיאטרון ומסגרות נוספות שמשכו את
בעלי הנטיה האמנותית.

עוזבים את העיר

שלושתם עזבו את עכו מייד לאחר הצבא. הם עזבו כדי להגשים חלומות וכשרונות, מהסוג שאי אפשר
להגשים בעיר פריפריאלית כמו עכו. מאז הם חוזרים מדי פעם, בעיקר לבקר משפחה. העיר השתנתה
מאוד, הם אומרים. מספר התושבים גדל, נפתחו מרכזי בילוי שונים. דברים שלא ידעו להעריך אז,
הם מעריכים היום, כמו ההיסטוריה או הקרבה לים. אבל איש מהם, לפחות כרגע, לא חוזר לעכו.
"אולי ביום מן הימים", אומרת טלי. "את חבל הטבור מהעיר הזו עוד לא חתכו".