המועצה הדתית עכו תשלם 150,000 ש"ח להורים שקברי ילדיהם נעלמו

אלברט לוי

המועצה הדתית עכו תשלם 150,000 ש"ח להורים שקברי ילדיהם נעלמו

בית משפט חייב את המועצה הדתית עכו לפצות הורים בגין העלמות קברי ילדיהם ב 150,000 ש"ח וקבע כי אין לייחס כל אשם תורם להורים אשר לא פקדו את קברי ילדיהם במשך שנים ארוכות. השופטת דחתה את טענת ההתיישנות אותה אף כינתה 'מקוממת', וקבעה כי בהעדר מחלוקת באשר לאחריותה המועצה הדתית לרישום וניהול בית העלמין, הרי שזו לא יכולה להיבנות מכך שהתובעים גילו את העלמות הקברים רק בחלוף שנים רבות ממועד קבורתם.

התובעים שכלו שניים מילדיהם לפני למעלה מ 40 שנה, כאשר אחד הילדים נפטר בגיל שנה והשנייה בעת היוולדה. הילדים נקברו בבית העלמין הישן בעכו. בשנת 2005 ובעקבות חשיפת מקרה דומה, התברר לתובעים כי לא ניתן לאתר את קברי ילדיהם המנוחים, ובתביעה שהגישו לבית המשפט, דרשו פיצוי של 1,000,000 ש"ח בגין עגמת הנפש והסבל שהם חווים מאז גילו את העלמות הקברים.
המועצה הדתית טענה כי התביעה התיישנה שכן חלפו למעלה מ 30 שנה מאז נקברו הילדים ועד להגשת התביעה, וכי התובעים אחראים לכך שלא ידעו על העלמות הקברים שכן לא הקימו מצבות על קברי הילדים וגילו חוסר עניין ואדישות בנוגע למצבם במשך שנים ארוכות בכך שנמנעו מלפקוד את קברי הילדים. עוד נטען, כי יש לייחס לתובעים אשם תורם של 100% בגין אי הקמת מצבה והזנחת הקברים במשך שנים כה רבות.
השופטת פנינה לוקיץ' קיבלה את התביעה וקבעה כי על המועצה הדתית לפצות את התובעים. השופטת דחתה את טענת ההתיישנות אותה אף כינתה 'מקוממת', וקבעה כי בהעדר מחלוקת באשר לאחריותה המועצה הדתית לרישום וניהול בית העלמין, הרי שזו לא יכולה להיבנות מכך שהתובעים גילו את העלמות הקברים רק בחלוף שנים רבות ממועד קבורתם.
בהמשך לטענת התובעים לפיה הם הקימו מצבות על קברי ילדיהם ופקדו את הקברים במשך מספר שנים, אולם בשלב מסוים החליטו להפסיק לפקוד את הקברים בניסיון להתגבר על הסבל הכרוך בכך, כתבה השופטת:
"אף שבדת היהודית קיימת חשיבות לפקידת הקבר (ראה המובאות בפרשת שמעילוב), אינני סבורה כי בחירת התובעים שלא לפקוד את קברי יקיריהם במשך שנים ארוכות יכולה להיות מוכתרת בכותרת של סטיה מהתנהגות של הורים שכולים "סבירים [...] בחירתם של התובעים להתמודד באופן כזה עם השכול, הינה בחירה אחת מבין קשת של אפשרויות. כל אדם, בין אם יהודי ובין אם בן דת אחרת, בין אם דתי יותר או פחות, מוצא את דרכיו האישיות להתמודד עם השכול, ואסור כי התנהגות כזו או אחרת (כל עוד איננה פלילית או פוגעת באדם אחר) תישפט בהסתכלות אוביקטיבית, לכאורה".
עם זאת, לעניין הפיצוי נקבע כי למרות הקושי שבדבר, יש מן הטעם בטענת המועצה לפיה יש בכך שהתובעים גילו את העלמות הקברים רק לאחר חשיפת פרשה אחרת, כדי להעיד על מידת העניין שלהם בקברים, באופן המשפיע על גובה הפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם, אם כי אין בכך כדי להמעיט מעצם עגמת הנפש והסבל שגרם להם הגילוי.
לפיכך נקבע כי בנסיבות אלה ובהתחשב בחומרת ההתרשלות מצד המועצה הדתית, הרי שיש לפסוק לזכות התובעים פיצוי של 150,000 שקלים, בצירוף הוצאות משפט של 5,000 שקלים ושכ"ט עו"ד של 12,000 שקלים.לפסק דין
http://www.psakdin.co.il/fileprint.asp? ... r_reij.htm

https://www.psakdin.co.il/news/article. ... D=nws_nkez

NISIM

זאת רק דוגמא להתנהלות המועצה הדתית.

חשוב לערוך בדיקה מקיפה בכל הקשור להתנהלות המועצה הדתית ולפעול לשיפור המצב, או אולי כדאי ליישם המלצת הראשון לציון לשעבר הרב בקשי דורון לבטל את המועצות הדתיות בארץ כולה וללהעביר תפקידיהם למשרדי הממשלה.

sarel127

מה זה נעלמו קברים????????????
אף אחד לא צריך את מה שיש בתוך קבר אז הם לא נלקחו........!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בושה וחרפה ל'' '' מועצה הדתית '' '' כן , כן במרכעות כפולות ומכופלות.
אם אלה מכנים עצמם '' '' אנשי דת '' '' או '' '' דתיים '' '' ( עאלק ) אז אני לא יודע מה הולך פה !!!!
( לא ישר )ים - אין הסבר אחר רק ( לא ישר )ים.!!!!!!!!!!!
בורא עולם רואה וישלם להם את מה שצריך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אלברט לוי

בשנת 2005 פורסם :

ציטוט:

שני קברים של ילדים נעלמו בעכו
יום חמישי, 14 באפריל 2005, 8:59

חודשיים אחרי הפרסום על היעלמות קבר הבת של משפחת שמעילוב, נחשף מקרה דומה. המשפחה מאשימה את המועצה הדתית

פרשה נוספת של היעלמות קברים בעכו נחשפה השבוע. משפחת תורג'מן, שקברה לפני כ-30 שנה שניים מילדיה בבית העלמין הישן בעיר, מאשימה את המועצה הדתית של עכו באחריות ישירה להיעלמות קברי הילדים.
הטרגדיה של משפחת תורג'מן החלה באוקטובר 1969 כשבנם שלמה, בן שנה ושלושה חודשים לקה בדלקת קרום המוח, מת ונקבר בבית העלמין הישן בעיר. שנה לאחר מכן הכה הגורל שנית את המשפחה, כשבתם התינוקת של בני הזוג מתה יומיים בלבד לאחר לידתה. גם התינוקת נקברה באותה חלקה.

לאחרונה, עם פרסום פרשת היעלמות קבר הבת של משפחת שמעילוב לפני כחודשיים, התעוררו ספקות אצל משפחת תורג'מן לגבי לגורל קברי יקיריהם. המשפחה פנתה למועצה הדתית וגילו שלפי הרישומים שבידם בחלקת הקבר של בנם קבור אדם אחר. את חלקת הקבר של בתם לא מצאו כלל. "אני רוצה בחזרה את הקברים של הילדים שלי", אמר השבוע אבי המשפחה, שלום תורג'מן, בן 63.
יו"ר הוועדה הממונה על המועצה הדתית בעכו, עו"ד עמוס פרג'ון, אמר בתגובה, שהמועצה הדתית עושה כל שביכולתה למצוא את הקברים, כפי שהם פועלים גם במקרה של משפחת שמעילוב.

http://www.akkonet.co.il/news_files/bet ... t-14-4.htm

שמעון כהן

ציטוט:

בית משפט השלום קיבל את תביעתם של שלום ואסתר תורג'מן כנגד המועצה הדתית עכו, באשר להיעלמות קברים של ילדים רכים בבית העלמין הישן בעכו, בקובעו כי על המועצה לפצותם, בשל חומרת ההתרשלות, בסך של 150 אלף שקל.

http://www.lawdata.co.il/UpLoad/PsakDin/794580.rtf

ציטוט:

בית משפט השלום בקריות

ת"א 8865-08-08 תורג'מן ואח' נ' המועצה הדתית עכו והמחוז

בפני כב' השופטת פנינה לוקיץ'

תובעים 1.שלום תורג'מן
2.אסתר תורג'מן

נגד

נתבעת המועצה הדתית עכו והמחוז

פסק דין

הפרשה שבבסיס תביעה זו הינה תולדה של פרשה אחרת שנדונה והוכרעה בת.א. (חיפה) 6125/05 שמעילוב נ' המועצה הדתית עכו (27.11.08) ע"י כב' השופטת דגן (להלן: "פרשת שמעילוב"). שתי הפרשות נוגעות להיעלמות קברים של ילדים רכים בבית העלמין הישן בעכו, כל פרשה ונסיבותיה.

בפתח הדברים אני חשה צורך להתנצל מעומק לבי על העיכוב במתן פסק הדין אשר נבע מסיבות שונות שאין המקום לפרטן, עיכוב אשר אני מניחה שלא הקל על סבלם הרב של התובעים ועימם הסליחה. תקוותי כי כעת, משניתן פסק הדין, יוכלו למצוא מזור, ולו חלקי לכאבם.

1. התובעים שבפני הינם בעל ואישה אשר לפני למעלה מ- 40 שנה, שכלו שניים מילדיהם. בנם שלמה תורג'מן ז"ל נפטר ביום 30.10.69, כשהוא בן כשנה ונקבר בבית העלמין הישן בעכו בחלקה א/א שורה ב' מספר 12 ואילו בתם סיגלית תורג'מן ז"ל נפטרה ביום 11.6.70 בעת היוולדה ונקברה אף היא בבית העלמין הישן בעכו.

נסיבות טרגיות אלו בצירוף העובדה כי בשנת 2005 התברר לתובעים כי לא ניתן לאתר את קבריהם של ילדיהם המנוחים, הינם הבסיס לתביעה זו, בה מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת, שהיא הממונה הבלעדית על הקבורה, הרישום והתפעול של בית העלמין, בפיצוי בגין עגמת הנפש והסבל שהינם מנת חלקם של התובעים מאז התגלתה להם עובדה זו.

2. בין הצדדים לא התגלעו מחלוקות מהותיות באשר לעובדות שבבסיס התביעה. אמנם קיימת מחלוקת בשאלה האם נקבר בחלקת הקבר שבה נקבר הבן שלמה ז"ל, אדם אחר, טענה המוכחשת על ידי הנתבעת, אולם לא מצאתי כי מדובר בעובדה מהותית, שכן בסופו של יום אין מחלוקת כי על אף כל הניסיונות שנעשו, לא אותרו קבריהם של ילדי התובעים והנתבעת למעשה מודה כי אין כל אפשרות מעשית לאתרם.

3. הנתבעת העלתה שלוש טענות עיקריות כנגד חיובה בפיצוי התובעים.

הראשונה, טענת התיישנות, שכן לטענתה, בחלוף למעלה מ- 30 שנה מאז נקברו הילדים ועד להגשת תביעה זו, חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות ולא חלה בעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות). לטעמה, העובדה כי הקברים לא נמצאו "נעלמה" מן התובעים, כלשון סעיף 8 הנ"ל, באשמתם של התובעים שלא הקימו מצבות על קברי הילדים וגילו חוסר עניין ואדישות בנוגע למצב הקברים במשך שנים ארוכות בכך שנמנעו מלפקוד את קברי הילדים ומשכך, אין מקום להחיל בעניינים את סעיף 8.

לחילופין וככל שלא חלה ההתיישנות, חל שיהוי משמעותי אשר אף בו יש להביא לדחיית התביעה וכי התנהגותם של התובעים במהלך השנים הארוכות, כמו גם העיתוי בו בחרו להגיש תביעתם זו, רק לאחר שהגיע לאוזניהם עניינה של פרשת שמעילוב, מקימה מצג ברור של ויתור ומחילה מצידם על כל טענה ביחס להיעלמות קברי ילדיהם.

השניה נוגעת לאחריות הנתבעת, הטוענת כי פעלה כפי שמועצה דתית סבירה היתה פועלת ואם נגרמו לתובעים נזקים, אשר לא הובאו לגביהם כל תימוכין, הרי שמדובר בנזק שמועצה דתית סבירה לא היתה יכולה לצפות מראש או למונעו אף בזהירות ראויה.

השלישית בה נטען לקיומו של אשם תורם בשיעור של 100% מצד התובעים באי הקמת מצבה והזנחת הקברים במשך למעלה מ- 30 שנה, שכן אילולא נזנחו הקברים והיו מתוחזקים באופן שגרתי, הנזק היה נמנע.

שאלת התיישנות ו/או שיהוי;
4. אני סבורה שדין טענות הנתבעת בדבר התיישנות או שיהוי בהגשת התביעה, להידחות ואף מסכימה אני עם טענת התובעים כי מדובר בטענות מקוממות.

בהעדר מחלוקת באשר לאחריותה של הנתבעת לרישום וניהול בית העלמין, לא יכולה זו להיבנות מן העובדה שהתובעים גילו את עובדת העלמות הקברים רק בחלוף למעלה מ-30 שנה ממועד קבורתם. קבורת המתים מטרתה, בין היתר, להנציח את זכרו של המת לעולמים ולפיכך אחת המטרות המרכזיות של הסדרת הקבורה, הינה לאפשר לבני המשפחה לאתר את מקום קבורת יקיריהם. משהאחריות הבלעדית לניהול הקבורה נמסרה לנתבעת, חובתה היא להבטיח כי אפשרות זו תתקיים לבני המשפחה גם בחלוף שנים ארוכות ממועד הקבורה, וללא כל קשר להתנהגות בני המשפחה.

צודק ב"כ התובעים בטענתו כי טענת הנתבעת שיש מקום לייחס לתובעים ידיעה קונסטרוקטיבית בדבר היעלמות הקברים (שכן נטען כי "היו אמורים לדעת" כלשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות), הינה חסרת בסיס, שכן אינני סבורה כי בנושאים של שכול ואבלות יש מקום לקביעת סטנדרט התנהגות של בני המשפחה, אשר סטיה ממנה תיחשב כהתנהגות בלתי סבירה.

5. התובעים הצהירו בתצהירם כי הקימו מצבות על קברי ילדיהם וכי בסמוך לאחר פטירת ילדיהם הפעוטים פקדו את קבריהם במשך מספר שנים, אולם בשלב מסוים החליטו להפסיק לפקוד את הקברים ולהתרכז בילדיהם החיים, בניסיון להתגבר על הסבל הכרוך בהמשך פקידת הקברים.

על אף שבדת היהודית קיימת חשיבות לפקידת הקבר (ראה המובאות בפרשת שמעילוב), אינני סבורה כי בחירת התובעים שלא לפקוד את קברי יקיריהם במשך שנים ארוכות יכולה להיות מוכתרת בכותרת של סטיה מהתנהגות של הורים שכולים "סבירים", אשר יש לזקוף את תוצאותיה כנגדם, גם לא בהקשר של התיישנות או שיהוי.

בחירתם של התובעים להתמודד באופן כזה עם השכול, הינה בחירה אחת מבין קשת של אפשרויות. כל אדם, בין אם יהודי ובין אם בן דת אחרת, בין אם דתי יותר או פחות, מוצא את דרכיו האישיות להתמודד עם השכול, ואסור כי התנהגות כזו או אחרת (כל עוד איננה פלילית או פוגעת באדם אחר) תישפט בהסתכלות אוביקטיבית, לכאורה.

6. אני סבורה כי מקרה כגון זה, בו הרשלנות מצד הנתבעת, שהיא בעלת סמכות בלעדית לטפל בעניני הקבורה של יהודים, הינה רשלנות חמורה (כפי שפורט בפרשת שמעילוב וקביעות השופטת דגן שם מקובלות עלי בהחלט), יש לפרש את הוראות ההתיישנות על דרך הצמצום, דרך שאומצה על ידי ביהמ"ש העליון בעשור האחרון בין היתר לאור עליית קרנה של זכות הגישה לערכאות (ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה ואח' (12.7.10).

7. גם באם טעיתי במסקנתי זו, וימצא הסובר כי יש לקבוע שהתנהגות התובעים חורגת מקנה מידה של הורים שכולים "סבירים" הרי שאני סבורה כי יש בסיס לטענת התובעים שחוסר היכולת לאתר את מיקום הקברים הינה מחדל מתמשך, מאחר ובכל יום שחולף הנתבעת אינה מצליחה לאתר את חלקת הקבר ומשכך, בכל יום קמה עילת תביעה חדשה לתובעים וזאת בהיקש מהנפסק בע.א. אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (22.6.08).

אפשרות אחרת לבחון את הענין הינה בשאלת הנזק. הנזק לתובעים נגרם רק מרגע שידעו אודות היעלמות הקברים, ומאחר ובעוולת הרשלנות "הנזק" הינו אחד ממרכיבי העילה, הרי שעילת התביעה נולדה אך ורק בשנת 2005 עם גילוי עובדת היעלמות הקברים.

בכל מקרה, דין טענות ההתיישנות או השיהוי להידחות.

שאלת אחריות הנתבעת
8. לאור פסק דינה של כב' השופטת דגן בפרשת שמעילוב, אינני רואה צורך כלל לחזור ולדון בשאלת האחריות של הנתבעת והפרת חובת הזהירות המוטלת עליה, לשמור את נתוני מיקום הקבר ושם הנפטר באופן המאפשר את איתור הקבר בכל עת ועת. כפי שסברה כב' השופטת דגן, גם אני סבורה, כי בין אם הוקמה מצבה על ידי משפחת הנפטר ובין אם לאו, בין אם בני המשפחה פוקדים את הקבר ובין אם לאו, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מחובתה זו. ככל שנכונה טענת התובעים, כי אכן הקימו מצבות על הקברים, הרי שמחדליה של הנתבעת מתעצמים ללא שיעור.

אוסיף בשולי הדברים כי צר לי שהנתבעת חוזרת על טענותיה בשאלת אחריותה המלאה להיעלמות הקברים וראוי היה, במיוחד לאחר מתן פסק הדין בפרשת שמעילוב, כי לא היתה מועלית עוד טענה זו.

הערכת הנזק והפיצוי הראוי
9. הטענה המשמעותית היחידה שמצאתי בטיעוני הנתבעת, הינה באשר להערכת הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהיעלמות הקברים וזאת תוך השוואה לפסיקה שונה שניתנה ביחס למחדלים אחרים של מועצות דתיות וכן לפסיקה בפרשת שמעילוב.

טענתה של הנתבעת, כי העובדה שהתובעים "נזכרו" בקברי ילדיהם רק לאחר חשיפת פרשת שמעילוב, דבר שיש בו להעיד על מידת העניין של התובעים בקברים ומכאן על הערכת עגמת הנפש והסבל הנובעים מגילוי עובדת היעלמות הקברים, הינה טענה שעל אף הקושי הרב שבהעלאתה יש בה מן הטעם. בהקשר זה דומה פרשה זו במידה מסוימת לפרשת שמעילוב, שם גם כן נמנעו התובעים במשך שנים לפקוד את הקברים, עד אשר הגיעה בתם הנוספת לגיל מצווה ואז החליטו לפקוד את הקבר וגילו את עובדת ההיעלמות.

במקרה שבפני, הסיבה שהביאה לגילוי היעלמות הקברים, הינה אך ורק גילוי פרשת שמעילוב, שכן לא ברור אם בכלל, ומתי, היה בדעת התובעים לפקוד את קברי ילדיהם. אין בכך להמעיט מעגמת הנפש, הסבל ואף הזעזוע, שבוודאי חוו התובעים עם גילוי העובדה המזעזעת כי הקברים נעלמו ולא ניתן עוד לאתרם, עגמת נפש וסבל שילוו אותם ממועד הגילוי ועד לאחרית ימיהם, אולם יש בה להשפיע על אופן הערכת הפיצוי הראוי.

10. אולי אין עוד צורך לחזור ולומר עד כמה קשה מלאכת השופט בבואו לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל, כפי שתיאר זאת בלשונו כב' השופט רובינשטיין בע"א 4022/08, 6028 מרים אגבבה ואח' נ' ד.י.ש חברה בע"מ ואח' (21.10.10:
"..כפי שנזדמן לי לכתוב בע"א 9656/03 עזבון מרציאנו נ' זינגר [פורסם בנבו] (פיסקה ל"ג):
"גם המשפט העברי הכיר בכאב וסבל, אף ששומת הנזק קשה היא אף לשיטתו (ראו רמב"ם, נזיקין חובל ומזיק ז, ט'; ד"ר ז' ורהפטיג, "שומת הנזק כיצד", מגל ג' (תש"מ), 11-7; ש' אלבק, פשר דיני הנזיקין בתלמוד 90). .... נביא דברים בלשון ההלכה (רמב"ם, נזיקין, הלכות חובל ומזיק, ב', ט' י'):

'(ט) כמה הוא הצער, הכל הוא לפי הניזק יש אדם שהוא רך וענוג מאוד ובעל ממון הרבה, ואילו נתנו לו ממון הרבה לא היה מצטער מעט (נכון לשאת ולוא צער מועט – א"ר). ויש אדם שהוא עמלן וחזק ועני ומפני זוז אחד מצטער צער הרבה. ועל פי הדברים האלה אומדין ופוסקין הצער.

(י) כיצד משערין הצער, כמקום שחיסרו אבר, הרי שקטעו ידו או אצבעו אומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו אבר זה בסיף או לקטוע אותו בסם אם גזר עליו המלך לקטוע ידו או רגלו, ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק..'.

עינינו הרואות כי הסבל נמדד באופן אינדיבידואלי, בכל מקרה לגופו, אך הוא הוכר מימים קדומים כבר פיצוי".

ראו גם ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע [פורסם בנבו], פיסקה ח', וכן האסמכתאות שם לענין האומדנא ככלי לפסיקת נזק; עוד ראו ד"ר י' סיני והרב י' שרעבי "פסיקת פיצויים נזיקיים על פי 'אומדנא דדיינא'" בתוך י' סיני יישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל (התשס"ט-2009), 210 ואילך;חוות דעתי בדנ"א 4693/05 כרמל נ' עדן מלול, פיסקאות ז'-י"ד; ת"א (ירושלים) 799/94 שירוני נ' יורים [פורסם בנבו], פיסקה ט"ו(8); הרב אחיקם קשת "כללי הספיקות" בתוך קובץ יסודות וחקירות א' (מה' ב', תשס"ה), 15 ואילך; חוות דעתם של הרב עו"ד ירון אונגר וד"ר יובל סיני, "דרך חישוב הפיצויים על ראש נזק של כאב וסבל", המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע), המכללה האקדמית נתניה (י"ד אב תש"ע – 25.7.10)."

11. הקושי אף גדול הוא שבעתיים במקרה דנן בין היתר בשל נדירות המקרים (וטוב שכך) ובשל העובדה כי הפגיעה בכבוד המת סווגה כבר על ידי בתי המשפט כפגיעה בזכות יסוד של בני המשפחה וראה לעניין זה את דברי כב' השופטת דגן, בסעיף 14 בפסק הדין בפרשת שמעילוב.

יש לקחת בחשבון מצד אחד את הסבל ועגמת הנפש הכרוכים בידיעת התובעים כי לא יוכלו לפקוד את קברי ילדיהם, תחושה אשר תלווה אותם עד סוף ימיהם ואשר קשה לאמוד את מידת הסבל הכרוך בה, ומנגד, את העובדה, כי במהלך שנים כה ארוכות בחרו שלא לפקוד את הקברים ולא ניתן כיום להעריך מתי היו חפצים לעשות כן.

12. התובעים הפנו אותי לפסיקה שניתנה על דרך הפשרה (ת.א. (קריות) 4104/01 בן גיגי נ' המועצה הדתית עכו והערעור שנתקבל בחלקו (ע.א. (מחוזי חיפה) 2871/02 המועצה הדתית עכו נ' בן גיגי (9.10.03)) העוסקת במקרה שבו הנתבעת נמצאה אחראית לטעות שאירעה בהקצאת חלקת קבר שנרכשה על ידי המנוחה עוד בחייה ולאחר מותה התברר כי בחלקה זו כבר נקבר אדם אחר. הנתבעת חויבה בפיצוי בסך של 40,000 ₪ לבנותיה של המנוחה.

התובעים טוענים, כי בהתחשב בפסק הדין הזה ובסכום הפיצוי שנפסק בפרשת שמעילוב ולאור העובדה, כי במקרה דנן מדובר בשני קברים של ילדיהם, דבר שיש בו להעצים את סבלם, יש לפסוק להם פיצוי בסך של 1,000,000 ₪, כפי שנתבע על ידם.

לעומת זאת, מפנה הנתבעת לפסיקה אחרת, אשר בה נפסקו פיצויים בגין מחדלים שונים של מועצות דתיות בעת קבורה (כגון מקרה בו בעת הבאת מנוחה לקבורה התברר כי הבור שהוכן על ידי הנתבעת מלא על גדותיו במי ביוב או מקרה אחר שבו גופת מנוחה הובאה למשרדי העירייה והונחה על שולחנו של ראש העיר לשם הפגנה) בסך שנע בין 30,000 ₪ ל- 50,000 ₪ ויש לראות במקרים אלו, שאינם נופלים בחומרתם מעניינים של התובעים, קנה מידה בפסיקת הפיצויים.

13. לאחר שקלא וטריא ועיון במלוא פסקי הדין אליהם הפנו הצדדים ובטיעוניהם וכן בהתחשב במכלול נסיבות הענין והשיקולים אשר פורטו לעיל, לרבות חומרת ההתרשלות מצידה של הנתבעת, אני סבורה כי הפיצוי הראוי במקרה זה עומד על הסך של 150,000 ₪.

אינני מוצאת לנכון לייחס כל אשם תורם לתובעים, שכן בחירתם שלא לפקוד את קברי ילדיהם במשך שנים ארוכות אינה מהוה הזנחה מצידם, כטענת הנתבעת, וכפי שפירטתי לעיל אינני מוצאת מקום לזקוף לחובתם תוצאות בחירה זו.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 150,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח (סכום ההוצאות חושב תוך התחשבות בפער שבין הסכום שנתבע אשר אינו עומד בשום יחס לפסיקת בתי המשפט בכל תחום שהוא לבין הסכום שנפסק בסופו של יום) וכן תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.

ניתן היום, כ' סיון תשע"א, 22 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

אלברט לוי

אותרו הקברים האבודים בבית העלמין בעכו

יו"ר הוועדה הממונה במועצה הדתית בעכו, אשר אוחנה: איתרנו את הקברים האבודים כולל הקבר של משפחת תורג'מן .

בשיחה עם אשר אוחנה יו"ר הוועדה הממונה במועצה הדתית בעכו , אמר לי שהוא הזמין את משפחת תורג'מן יחד עם העורך דין שלהם , להגיע לבית העלמין ולראות את הקבר שנמצא .
שאלתי את אשר אוחנה , איך נמצאו הקברים והוא השיב לי , זה כמו שהיו פעם מאתרים תאריכי לידה או כל דבר אחר , משווים בין אחרים ומגיעים לתוצאה .
"קיים ספר ישן לניהול רישום החלקות והקברים, של כל בית העלמין הישן בעכו. מומחה למיפוי בתי עלמין עזר לנו לאתר את החלקות שבהן קבורים הילדים.
על פי מה שנמצא לא הייתה מצבה על הקברים האבודים"
"בכל מקרה אני עדיין ממשיך לחקור את הנושא .לא חשוב העניין של הכסף העיקר שנמצאו הקברים לטובת כולם "

שמעון כהן

מריח כמו נסיון להתחמק מתשלום של הפיצויים.

אלברט לוי

הלוי מלוי , לפני 9 חודשים , צדקת . התברר שהיה נסיון התחמקות כי המועצה עירערה ולאחר הערעור יש פסיקה :

המועצה הדתית בעכו תפצה הורים שלא מוצאים את קברות ילדיהם

במשך שנים ניסו בני זוג, תושבי עכו, לאתר את קברות ילדיהם שנפטרו בהיותם תינוקות. המועצה הדתית לא יודעת היכן הם. בימ"ש שלום פסק פיצויים להורים. המועצה ערערה למחוזי בטענה שהקברים נמצאו. בימ"ש תהה: "כיצד זה שנמצאו עכשיו? שהרי אין זה ממנהגם של קברים לשנות את מיקומם"

בני זוג ששכלו לפני כ-40 שנה שניים מילדיהם טרם גיל שנה, יפוצו בסכום של 150 אלף ₪ על ידי המועצה הדתית עכו בשל חוסר יכולת לאתר את קברי ילדיהם. זאת, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה ערעור של המועצה על פס"ד של בית משפט השלום למרות שבערעור הציגה המועצה "ראיות חדשות" באשר למקום הימצאם של הקברים האבודים.

תחילתה של הפרשה בשנת 2005 כאשר התברר להורים כי לא ניתן לאתר את קבריהם של ילדיהם המנוחים. ההורים תבעו את המועצה הדתית עכו כמי שממונה בלעדית על הקבורה, הרישום והתפעול של בית העלמין, ודרישתם היתה כי תפצה אותם בגין עגמת הנפש והסבל שנגרמו להם מאז התגלתה להם עובדה זו. בית משפט שלום קיבל את תביעתם וחייב את המועצה הדתית בתשלום פיצויים בסך 150,000 ₪ עוגמת נפש.

על החלטה זו ערערה המועצה למחוזי, שמצידו נתן חיזוק נוסף להחלטת השלום ודחה את טענות המועצה הדתית לפיה לא מוטלת עליה כל חובה מעבר למתן רשות שימוש בחלקה ושירותי קבורה. חובות אלה, טענה המועצה, היא מילאה, לדעתה, עד תום ופעלה לפי אחריותה ולא הפרה כל חובת זהירות.כמו כן דחה המחוזי טענת המועצה כי להורים אשם תורם באי-מציאת מקום הקבורה למרות העובדה שהם שנה לא ביקרו בקברי המנוחים למעלה מ-30 שנה.

באשר לבקשת המועצה להגיש ראיות חדשות לכך שהקברים נמצאו לפתע שלושה שבועות אחרי מתן פסק הדין בשלום, גם אותה דחה המחוזי ואף הביע פליאה ביחס לבקשה זו ובהתחשב בכך, כי כל הנתונים באשר למקום הקברים היו ברשות המועצה עוד טרם הגשת התביעה, והיה עליהם לפעול בשקידה ראויה על מנת לאתרם, ומשלא נמצאו אז – כיצד זה שנמצאו עכשיו? שהרי אין זה ממנהגם של קברים לשנות את מיקומם.

http://megafon-news.co.il/asys/archives/42320

המועצה הדתית עכו תשלם 150,000 ש"ח להורים שקברי ילדיהם נעלמו

מי מחובר