[size=150]באירופה, המשטר דמוקראטי. זהו מצב טבעי שיונק עקרונותיו מהתרבות האירופאית.
גם בית המלוכה באנגליה, הינו סמלי בלבד והמשטר הוא דמוקרטי מובהק.

בארצות ערב, המשטר הינו דיקטטורי. זה טבעי ונוגע לתרבות הלוונטינית. בלעדי יראת שלטון חזק,
איש את אחיו יאכלו.
המצליחים, הם החמולות הגדולות. לצורך כך, צריך ריבוי ילודה וריבוי ילודה, משפיע על מצב כלכלי
ורמת השכלה ירודים.

כך, נוצר מעגל שקשה לצאת ממנו, אף כי הטי.וי, האינטרנט וכו', עושים את העולם לכפר קטן ונגיש.
למרות זאת, הארצות הלוונטיניות, לא תהיינה כמו אירופה.
ואנחנו, ניצבים עם רגל אחת כאן ורגל אחת שם.
מחד, אנו רוצים לנהוג כמנהג אירופה: בתרבות, משטר ואף ספורט.
מאידך, אנו שקועים עמוק בלוונטיניות - שסביבנו ובתוכנו.

אם נהייה אירופיים – נהייה לנטע זר. אם ניטמא בלוונטיניות – ניסוג ונתדרדר, לתרבות של: חוסר מילה,
חוסר דיוק, חוסר איכות, התלהמות וכוחנות – וכך הלאה..... וממילא התרחקות ממשטר דמוקראטי נאור.

במצב זה, אין אפשרות לצאת מורווחים ואך טבעי הוא שנוצרים 2 סטים של כללים ו-2 סטים של ציפיות.
כשהצד האירופאי מנמיך והצד הלוונטיני מרוויח.

בגלל מצב "השאטנז", נוצרות חלק מהבעיות ואם מוסיפים לכך, את הבורות של המגזר היהודי והערבי,
כשכמעט כולם חושבים ששדדנו את פלסטין – דבר שלא היה ולא נברא – זה מתחיל בבורות ונגמר בחמדנות.
מעולם, לא הייתה מדינת פלסטין ולא ממשלת פלסטין – אף פעם!

הארץ, הייתה חול וביצה. רוב הערבים הגיעו לכאן בעקבות צבאות שונים, לצרכי פרנסה, מכל ארצות המזרח
התיכון – כמו שגם היום מגיעים באלפיהם, מאפריקה וכובשים את הנגב. נולדים להם ילדים וכעת דורשים זכויות
ותנאים כמו לכולם.

אגב, מצב של עירוב תרבויות, קורה גם בצרפת ששם מציפים אפריקאים את המדינה והיא מאבדת את זהותה.

מאחר ובדמוקרטיה, הכמות קובעת, נוצר מצב שלדמוקרטיה יש נטייה להתאבדות.[/size]